זכרונות של תושבים, ילידי שנות ה-40, 50 ואף 60 האוצרים בתוכם חוויות וגעגועים לשכונת ילדותם, משקפים את אופיה המיוחד של שכונת יד-אליהו
והערכים החברתיים, היסטוריים הגלומים בה.
נכתב ע"י שרה אוסצקי -לזר (המדריכה מהצופים בצבר, עת היינו בשנים הראשונות של התיכון..)
בילדותי גרנו בשכונה בפאתי העיר תל אביב, שכונתה בפי כל "שכונת זבלאווי" למרות שמה העברי "יד אליהו", לא ידענו מי היה אותו זבלאווי,
אבל האגדות סיפרו על פרדסים ושדות שהיו כאן פעם, לפני המלחמה, על בארות מים ובריכת שחייה סודית בין שיחי הצבר.
לאט לאט התמלאה השכונה בתים לבנים שכיסו את החולות, כבישי אספלט נסללו ושרידי משוכות ה"סברס", עצי התאנה, הרימון והדקל נעקרו.
המתיישבים החדשים היו ניצולי שואה, אנשים שאיבדו את כל עולמם וניסו בכוח לבנות חיים חדשים בארץ החמה והאכזרית הזאת. פולנית הייתה
שפת הרחוב ובתוך הבתים האפלוליים ניסו לשמר מעט אירופה.
הדרך לצד בית הבאר של זבלאווי, לימים שדרות המעפילים, נפרצה בתחילת שנת 1948 על מנת לאפשר חיבור טוב יותר בין השכונות העבריות שהוטרדו מאש הלוחמים הערבים בכפר סלמה. כך חוברו שיכוני יד אליהו ושכונת תל חיים המבודדת במזרח, אל שכונת התקווה ובנותיה בדרום. רובו של בית הבאר זבלאווי שניצב לצד עצי הדקל נהרס בסוף שנת 1949. בהמשך, בשנת 1951, הרסו את הבאר עצמה ועקרו את הדקלים. ובשנת 1952 או 1953 הרסו את החלק המזרחי של החורבה (הנראה בצילום של דר' יעקב רוזנר מתחילת שנת 1950) בו נכללו בית מגורים עם גג רעפים, מחסן ודיר. כמה מתושבי הסביבה, החיילים
המשוחררים, השתמשו באבני הכורכר שפורקו מקירות וחומת
